הנס היה פסנתרן מוכשר ושאפתן, שחלם לנגן באולמות הקונצרטים החשובים, להקליט, להרצות, ולמלא את עולמו במוסיקה שכל כך אהב. הוא הגיע ללונדון מפלסטינה להמשך לימודיו, ונהנה מהעיסוק במוסיקה ומחברתם של המוסיקאים הצעירים שהתקבצו בלונדון בתקופת מלה"ע 2 ואחריה. הוא היה בן 24, רציני ופרוע, חברותי וביישן, שנון ובעל חוש הומור ציני. התנהגותו הפתוחה והחברותית לא הסגירה את הקשיים, הפחדים והאכזבות בהם נתקל. הוא היה מבוגר מחבריו בכמה שנים, וספק אם היו לו חברים קרובים באמת. הוא היה איש של ניגודים. בתקופה ההיא נאספו בלונדון מוסיקאים צעירים יהודים רבים שברחו מאירופה הכבושה. הנס גר בדירת-חדר עם פסנתר, שולחן ומיטה. הוא היה בחור רזה, גבוה וצר. שיערו השחור והמקורזל התפזר כענן סביב ראשו, גבותיו העבות מסתירות עיניים כהות ומבט מהורהר, ושפתיו עבות. הוא דיבר אנגלית במבטא גרמני כבד, ולא יכול לחמוק מהתווית של מהגר יהודי-גרמני שמנסה להיות אנגלי. כמו כולם, הנס נאבק לקבל הכרה כמוסיקאי ולהשתלב בחיי התרבות בעיר הגדולה. הנס התחבר עם קבוצה קאמרית, שאף עשתה הקלטה עבור ה-BBC, תחת השם "The Block Trio". אך המאבק על הבכורה בתוך הקבוצה היה מר וכואב. הכנר הצעיר מווינה ארגן את הקבוצה כרביעית מיתרים, שלימים נקראה "רביעיית אמדיאוס" הנודעת, והנס נשאר בחוץ, פסנתרן סולן, לבד במלחמת הקיום האכזרית של עולם המוסיקאים המקצוענים. הלחץ לעמוד בציפיות הקהל והמבקרים החל לתת את אותותיו. הופיעו סדקים ומעצורים, והנס עשה מעשה שלא ייעשה באולם הקונצרטים. הוא הפסיק לנגן באמצע ההופעה. הקהל, נבוך, נע ונד, ומתחילים לחשושים. הנס מנסה להתחיל מחדש, אבל אין – התווים נעלמו מהראש, האצבעות לא זוכרות, הנגינה נאלמה. לבד על הבמה, מבויש, כועס וחפוי-ראש, הוא מרים ידיים. הנס כותב על המלכוד: "עליך להיות מסוגל לנגן כאשר אתה מתוח, ועליך להיות מתוח כדי לנגן" ובפתיחה לחוברת לימוד פסנתר שכתב, לזכר ארנולד שנברג: "צליל חד מכדי להישמע לאוזן האנושית הופך לדממה נוראה" בבית, הנס המשיך לנגן ולהתאמן כשגרת יומו של פסנתרן מקצועי, אך ההזמנות לנגן בקונצרטים פסקו. הפער האדיר בין הפנטזיה של קריירה כמוסיקאי לבין התסכול והפחד מכישלונות חוזרים נתנו את אותותיהם. הנס הסתגר בבית, וניסה להתפרנס כמורה לפסנתר. התלמידים ונגינתם ממש לא עניינו אותו, ומעטים ביקשו ללמוד אצלו. הנס היה פסנתרן בחסד, גם כמאלתר, אבל דחה בשאת-נפש פניות לנגן בבתי קפה ומועדונים, כי לטעמו היתה זו מוסיקה קלה ונחותה, ולא היה מוכן להתפשר.